סופיה לואיזה ממקלנבורג-שוורין
(1685 – 1735)
סופיה לואיז הייתה ילדתם הרביעית של פרידריך, דוכס מקלנבורג-גרבוב. כבר כנסיכה צעירה התבלטה סופיה באישיות תוססת ומוחצנת והיא כונתה ״הוונוס של מקלנבורג״. לאחר הפיכתה למלכה, גרמה החירות הקיצונית בה היא חיה ועצמאותה הבלתי-מתפשרת ללא מעט שערוריות ורכילות בחצר המלוכה של בעלה, פרידריך הראשון מפרוסיה וקריאת התיגר שלה על חוקי החצר המסורתיים הפכה אותה לדמות פמיניסטית בהיסטוריה הגרמנית. אחת השערוריות המפורסמות הייתה במהלך היעדרותו של המלך בשנת 1710, כאשר זימנה המלכה סופיה את נשות החצר האחרות כדי לסייע לה לרקום מתנה למלך, ביניהן הייתה גם הרוזנת קתרינה אשר הייתה גם פילגשו של המלך. במהלך פגישתם הופרעו הנשים על ידי משרתה של קתרינה אשר הביא לה קפה, דבר שנחשב כעבירה חמורה על כללי נימוסי החצר של אותה תקופה. כאשר המלכה סופיה ציוותה על קתרינה לעזוב, היא הגיבה בלעג: "אני חושבת שבאמת אעשה זאת״. עבירה נוספת זו על כללי הנימוס הכעיסה את המלכה עד כדי כך, שהיא הורתה לזרוק את קתרינה מהחלון. אך לפני שניתן היה למצוא משרת שיעשה זאת, עזבה כבר קתרינה במהירות את הארמון…

רוזה לוקסמבורג
(1871-1919)
עד היום נחשבת רוזה לוקסמבורג אשר נמנתה ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית בשנת 1918, לאחת הדמויות הנשיות ההיסטוריות החשובות ביותר והיא משמשת דוגמא למצוינת, גבורה ונחישות נשית בפוליטיקה בכל העולם. רוזה לוקסמבורג הייתה מהפכנית יהודייה אשר התנגדה למלחמת העולם הראשונה, וחזתה את התמוטטות גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ייסדה רוזה לוקסמבורג יחד עם קארל ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית", כאשר ארגון זה היה הבסיס למפלגה הקומוניסטית של גרמניה. על רקע זה נעצרה, ביחד עם ליבקנכט וב-28 ביוני 1916 נידונה לשנתיים מאסר. בכלא המשיכה לכתוב והביעה תמיכה בלנין ובמהפכה הבולשביקית. בסופו של דבר היא נחטפה ונרצחה במלון ״עדן״ בברלין במהלך ההתקוממות הספרטקיסטית בשנת 1919. גופתה הושלכה כלאחר יד לתעלת לנדוור

לוח זיכרון המציין את מיקומו של מלון ״עדן״ בו נרצחה רוזה לוקסמבורג.

הילדגרד פרידה אלברטינה קנף
(1925-2002)
‏הייתה שחקנית, זמרת וסופרת גרמניה. לאחר סיום לימודי המשחק שלה, כתב לה באופן אישי שר-התעמולה של היטלר יוזף גבלס וביקש לפגוש אותה. חוג חבריה של קנף ייעץ לה לסרב לפגישה וכך היא עשתה באומץ רב. לאחר המלחמה היא נעצרה ע״י כוחות הכיבוש הסובייטים ונשלחה למחנה מעצר. מספר אסירים שהכירו אותה במחנה הצליחו להבריח אותה אל מחוצה לו וכך ניצלו כנראה חייה. קנף עשתה היסטוריה כאשר הופיעה בסצינת העירום הראשונה בקולנוע הגרמני בסרט "החוטאת" בשנת 1950. סצינת העירום הציתה את אחת השערוריות הגדולות ביותר בתולדות תעשיית הקולנוע הגרמנית ועוררה ביקורת מצד הכנסייה הקתולית. קנף הגיבה באופן נחרץ לביקורת ואמרה כי ״זה אבסורדי לחלוטין למישהו לייחס חשיבות להופעה בעירום חמש שנים בלבד אחרי אושוויץ״. בשנות ה-60 וה-70 נחלה הצלחה רבה כזמרת שאנסונים גרמניים, שבמקרים רבים הייתה שותפה לכתיבתם. השיר שבו היא זכורה ביותר הוא
Für mich soll's rote Rosen regnen – "למעני יירד גשם של ורדים
אדומים"
אריה מגדלנה ("מַרְלֵנֶה") דיטריך
(1901-1992)
הייתה שחקנית קולנוע וזמרת בינלאומית אשר גילמה במהלך הקריירה שלה מגוון רחב של דמויות. הופעת הבכורה שלה בסרטו של הבמאי יוזף פון שטרנברג, "המלאך הכחול" בתור "לולה-לולה" זמרת ורקדנית קברט בשנות העשרים העליזות בברלין זיכתה אותה בהצלחה בינלאומית וחוזה עם חברת ההפקה "פרמאונט" האמריקאית אשר ביסס את מעמדה בהוליווד כאחת השחקניות המרוויחות ביותר בתקופתה. היא נחשבה ל״תשובה״ של אולפני פרמאונט לכוכבת השבדית גרטה גארבו כדמות ב״הפאם פאטאל״. דיטריך התנגדה לנאציזם ובשנת 1939 קיבלה אזרחות אמריקאית. במהלך מלחמת העולם השנייה היא התנדבה לבדר חיילים בשדות הקרב: היא הופיעה באלג'יריה, בסיציליה ובאיטליה, גרינלנד, איסלנד, בריטניה וצרפת. היא הביעה את רצונה להיות חלק מהכוחות הלוחמים ולא "נציגה הוליוודית" שבאה לביקור קצר. אך כל זאת לא היה ללא מחיר אישי: בגרמניה שלאחר המלחמה הייתה בציבור התנגדות ניכרת לדיטריך. בברלין היא אמנם התקבלה בגלים של אהדה, אך מחוץ לברלין היא זכתה לקבלת פנים  צוננת ואף אלימה. דיטריך לא הרגישה יותר שייכת לגרמניה, האשימה את התקשורת הגרמנית בעוינות והחליטה שהיא לא תחזור לשם יותר וכך עשתה עד מותה. סימן לכך ניתן לראות באופן בו היא מונצחת ואף קברה הוא צנוע מאד יחסית למעמדה ככוכבת בינלאומית
קברה של מרלן דיטריך בברלין

נלי זַקְ"שׂ
(1891-1970)
 הייתה משוררת ומחזאית גרמנייה–יהודייה, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1965. שיריה הראשונים נכתבו בעת שהייתה בת 17, והחלו להתפרסם בעיתונים כשהייתה בת עשרים. היו אלה שירים שמרניים ורומנטיים. בשנת 1940 אולצה לעבוד בעבודות כפייה תחת המשטר הנאצי, ורק התערבותה של הסופרת השוודית המפורסמת סלמה לגרלף הצילה את חייה. לגרלף עירבה בהצלתה את משפחת המלוכה השוודית, ונלי זק"ש ואמה המבוגרת חולצו מגרמניה והובאו לסטוקהולם. שירתה של נלי זק"ש השתנתה לחלוטין לאחר חוויותיה בזמן השואה, והיא הפכה משירה רומנטית לשירת קינה על העם היהודי שהושמד במחנות על אדמת אירופה. גם מחזותיה עסקו בנושא הזה. למרות הרקע האישי שלה, פנתה נלי זק"ש ב-27 בינואר 1962 לראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בבקשה לא להוציא להורג את אדולף אייכמן. הנימוק לטענתה היה שגם בסדום הגרמני היו צדיקים בודדים ושהיא עצמה ניצלה בזכות בודדים כאלה והיא האמינה כי למרות הכל יש צורך להתפייסות  עם הגרמנים. היא זכתה בפרס נובל לספרות ביחד עם הסופר ש״י עגנון, והיא מצוטטת כמי שאמרה שבעוד ש"י עגנון מייצג את מדינת ישראל, היא מייצגת את הטרגדיה של העם היהודי
אנדרטת החדר הנטוש בברלין עם ציטוט
שירה של נלי זק״ש:

 הו מעונות המוות המעוצבים כהזמנה לבעל הבית שלמעשה היה אורח, הו אצבעות הנוגעות במפתן הבית כסכין בין חיים למוות, הו ארובות, הו אצבעות, וגוף ישראל בעשן השמימה


חנה ארנדט
(1906-1975)
חנה ארנדט הייתה פילוסופית יהודייה ילידת גרמניה אשר טבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בהקשר של הנאציזם, כאשר סיקרה את משפטו של אדולף אייכמן בישראל. המשמעות של קביעה זו הייתה, כי הרוע האנושי בתקופה המודרנית הוא בירוקרטי, כלומר נעשה מאחורי שולחן כתיבה ואינו מעורב באופן ישיר עם הקורבנות, ואכן אדולף אייכמן היה דוגמא מובהקת לכך. כבר ב-1933 אחזה בדעה כי יש להילחם במשטר הנאצי בצורה פעילה ובכך נבדלה ממשכילים גרמנים רבים, חלקם אף ממוצא יהודי, שביקשו להסתדר עם הנאציזם, המעיטו בערכו או אף שיבחו אותו. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, נותרה חסרת אזרחות עד שקיבלה אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, שם עבדה כעיתונאית וכסופרת. על אף הסתייגותה מהכינוי "פילוסופית", ניכר בכתביה של ארנדט עימות רעיוני עם רבים מהפילוסופים בני כל התקופות, כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, עם פילוסופים פוליטיים דוגמת מקיאוולי ומונטסקייה, כמו גם עם מכריה ועמיתיה מרטין היידגר וקרל יאספרס. בזכות מחשבתה העצמאית, התאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמהּ בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים, וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, עזרה למצב אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים

אלזה דובלון
(1906-1998)
אלזה דובלון הייתה מגדולות הרקדניות בעולם המערבי וחלוצת המחול בארץ-ישראל. כבר בגיל 16 הייתה מורה למחול באחד מבתי המחול החשובים ביותר של מרכז אירופה בעיר ילדותה מאנהיים. עם עליית השלטון הנאצי נעשו מספר ניסיונות לחבל בהופעותיה ובמקרה אחד מעשה חבלה על הבמה הביא לפציעתה. למרות פציעתה לא עומם להט המחול שבה והיא שבה אל הבמה והופיעה בתיאטרון היחידי שאיפשר ליהודים להופיע בו בגרמניה הנאצית ה'קולטורבונד'. ב 1935 יצרה האומנית מופע יחיד שריכז אל תוכו את מגוון כישרונותיה: שירה, מישחק ומחול. ברסיטל זה היא מיקדה את רעיונות המחול לנושאים יהודיים. היצירה עוררה הדים רבים ולאחר הופעה בניו-יורק הזמינה אותה הניה הולם ממיסדי המחול בארה"ב לחבור אליה וללמד בבית ספרה. ב 1936 הזמין אותה תיאטרון ״האוהל״  לשמש בו ככוריאוגרפית. היא השקיעה את מרצה בתלמידי המחול בעמק ויצרה עם המלחין יהודה שרת מחולות קבוצתיים לחגי ישראל ברוח התקופה. בשנת 1937 אספה כוח ושבה אל הופעות היחיד שבהן הצליחה על בימות העולם. היא הוזמנה שוב לישראל כדי להקים את המחלקה למחול באקדמיה הארצישראלית למוסיקה, מוסד אשר נחשב לאבן-היסוד בתחום המחול במדינת ישראל.